המקרה
אורי, 34
- טכנאי בית חכם ואבטחה עשר שנים. נפצע מרסיסים ברגל במילואים, 30% נכות. צולע.
- באותו רגע איבד את העבודה, את הרכיבה ואת החבורה.
- הגיע דרך העובדת הסוציאלית בבית הלוחם.
- מוקד שבחר: לגלות מי אני עכשיו ומה אני עושה עם עצמי.
אני יודע מה אני לא יכול לעשות יותר. לא לעבוד, לא לרכוב. אין לי מושג מה אני כן.
יומן מסע
63 יום, בלי לייפות
היומן נבנה מהצ'ק־אין, מההישגים ומהשינויים שאורי אישר בעצמו. גם הירידות נשארות בו.
- יום 11הישג
תיקן את המפסק אצל אבא, יושב על כיסא.
פעם ראשונה מזמן שמישהו ביקש ממני עזרה ולא להפך.
- יום 20צ'ק־אין · אחרי דחייה מהחברה
מה שהייתי שווה היה בידיים וברגליים. זה נגמר.
- יום 27רישום מהדרך
אני לא צריך לחזור להיות מי שהייתי. אני צריך לגלות מי אני עכשיו.
- יום 33הישג
הלך לפגישה עם קצין השיקום, שדחה חודשיים.
לא היה נורא כמו שבניתי בראש.
- יום 40צ'ק־אין
הדריך שני טכנאים חדשים.
שלוש שעות עברו כמו עשר דקות.
- יום 46יום קשה · אזכרה
ההודעה עצמה לא נשמרת. נשאר רק סימון שהיה ערב קשה ושהוצג כרטיס עזרה.
- יום 50שינוי שאושר
אני מספר לאשתי מה עובר עליי, במקום לשמור בפנים.
- יום 58צ'ק־אין
יש לי שתי אפשרויות. עוד לא יודע איזו. אבל יש שתיים.
מה השתנה · רק מה שאורי אישר
שיחה מתוך המסע
יום 63: שתי אפשרויות, ופחד לבחור
המאמן לא בוחר במקומו ולא מבטיח שיסתדר. הוא מצטט רק ימים ומילים שאורי כתב.
כשקשה באמת
יום 46, 23:40
ארבעה ימים אחר כך אורי סיפר לנועה. זה בדיוק הצעד שבחר לעצמו בתחילת המסע: לספר לאדם אחד ביום קשה.